אודות
כשהתחלתי תהליך אימון לפני שנים רבות, החיים היו מאוד מעייפים. הציניות פשתה בכל חלקה טובה.
הזוגיות קרטעה, הרגשתי מבוזבזת בתחום המקצועי. בטחון עצמי,שממילא לא היה במיטבו לעולם, עוד הדרדר למחוזות קשים ונמוכים.
בת 32 , עם תובנות של אישה מבוגרת.
שאלתי את עצמי "אלה החיים?".
"מה אני עושה עכשיו?"
לא לזה ייחלתי.
חלמתי על הגשמה מקצועית, זוגיות שוויונית, חברים טובים שעוטפים אותי , ולא דובים ולא יער.
הייתה תחושה של חנק , חוסר אוויר בריאות. תחושת מבוי סתום וייאוש.
ואז הוצע לי להתחיל תהליך אימון. והתשובה המיידית היתה לא.
מה הם יכולים לחדש לי?
אני כבר מאוד מודעת, ואין סיכוי שיקרה משהוא חדש במציאות של חיי.
ובכל זאת נרשמתי לקורס. והתחושה הראשונה שחשתי הייתה פחד.
באמת יש לי אפשרות ליצור שינוי? ואם לא אצליח? וכיצד אתמודד עם גודל האחריות. הרי לחיים הקטנים שכבר היו לי, התרגלתי. יוצאים בבוקר לעבודה, אחרי שמסיעים את הילדים למסגרות, חוזרים בערב, מקלחים, מכינים ארוחת ערב, צופים בטלוויזיה, בורחים לאיזשהיא סדרה ממכרת , הולכים לישון, מסתובבים לצד השני במיטה, וחוזר חלילה יום למחרת. מדי פעם יוצאים לטיול בשבת או לנופש בחו"ל, אבל הכל כבוי, חולה, רקוב, שוחק.
ואז הבטחתי לעצמי, שזהו, זהו השלב שבו אני חוזרת לחיים, שמגיע לי להתקיים בזכות ולא בחסד.
ובקורס, גיליתי שאני יכולה, לחיות, ולמרות שזה מפחיד, כי יש שיחות לעשות עם אנשים שוויתרתי עליהם, ויש משימות לבצע, ויש צורך לשחרר מקומות בטוחים, אך תקועים ומקובעים, ויש אנרגיות לשחרר, שכבר אינן משרתות אותי.
ואז גיליתי שאני לא רוצה לתת משקל יתר לעבר שלי ושאני רוצה לבחור להסתכל קדימה, ולא משנה מה ביקשו מאמניי, אני עשיתי, ושיתפתי פעולה, וקפצתי למים, גם אם היו עמוקים, וקרים.
והתרתי את סבך הזוגיות שלי, והרשיתי לעצמי לחפש ואף למצוא את הייעוד שלי, ופתחתי את העסק שלי, שבו אני עוסקת עד היום, ושיחררתי אנשים שלא הועילו לי יותר, והפסקתי להתנצל על מעשיי ואף להצדטק ולהסביר כל דבר שאני בוחרת. ולמדתי להציב גבולות , ולבטא את עצמי ללא צורך לרצות
לעבור לצד של האור, זו אינה קלישאה עבורי. אני מאמינה ומקיימת את הדרך אותה בחרתי ומאז כבר ליוויתי נשים וגם גברים רבות ורבים להאמין בדרכי ולמצוא את אושרם.
התהליך אותו תעברו ביחד עימי, יאפשר לכם לוותר על אמונות מן העבר שעוצרות אתכם, ליצור אמונות חדשות, לנוע קדימה באמצעות כלים תודעתיים מאוד פרקטיים ומתוך אמונה ביכולתיכם
.
הזוגיות קרטעה, הרגשתי מבוזבזת בתחום המקצועי. בטחון עצמי,שממילא לא היה במיטבו לעולם, עוד הדרדר למחוזות קשים ונמוכים.
בת 32 , עם תובנות של אישה מבוגרת.
שאלתי את עצמי "אלה החיים?".
"מה אני עושה עכשיו?"
לא לזה ייחלתי.
חלמתי על הגשמה מקצועית, זוגיות שוויונית, חברים טובים שעוטפים אותי , ולא דובים ולא יער.
הייתה תחושה של חנק , חוסר אוויר בריאות. תחושת מבוי סתום וייאוש.
ואז הוצע לי להתחיל תהליך אימון. והתשובה המיידית היתה לא.
מה הם יכולים לחדש לי?
אני כבר מאוד מודעת, ואין סיכוי שיקרה משהוא חדש במציאות של חיי.
ובכל זאת נרשמתי לקורס. והתחושה הראשונה שחשתי הייתה פחד.
באמת יש לי אפשרות ליצור שינוי? ואם לא אצליח? וכיצד אתמודד עם גודל האחריות. הרי לחיים הקטנים שכבר היו לי, התרגלתי. יוצאים בבוקר לעבודה, אחרי שמסיעים את הילדים למסגרות, חוזרים בערב, מקלחים, מכינים ארוחת ערב, צופים בטלוויזיה, בורחים לאיזשהיא סדרה ממכרת , הולכים לישון, מסתובבים לצד השני במיטה, וחוזר חלילה יום למחרת. מדי פעם יוצאים לטיול בשבת או לנופש בחו"ל, אבל הכל כבוי, חולה, רקוב, שוחק.
ואז הבטחתי לעצמי, שזהו, זהו השלב שבו אני חוזרת לחיים, שמגיע לי להתקיים בזכות ולא בחסד.
ובקורס, גיליתי שאני יכולה, לחיות, ולמרות שזה מפחיד, כי יש שיחות לעשות עם אנשים שוויתרתי עליהם, ויש משימות לבצע, ויש צורך לשחרר מקומות בטוחים, אך תקועים ומקובעים, ויש אנרגיות לשחרר, שכבר אינן משרתות אותי.
ואז גיליתי שאני לא רוצה לתת משקל יתר לעבר שלי ושאני רוצה לבחור להסתכל קדימה, ולא משנה מה ביקשו מאמניי, אני עשיתי, ושיתפתי פעולה, וקפצתי למים, גם אם היו עמוקים, וקרים.
והתרתי את סבך הזוגיות שלי, והרשיתי לעצמי לחפש ואף למצוא את הייעוד שלי, ופתחתי את העסק שלי, שבו אני עוסקת עד היום, ושיחררתי אנשים שלא הועילו לי יותר, והפסקתי להתנצל על מעשיי ואף להצדטק ולהסביר כל דבר שאני בוחרת. ולמדתי להציב גבולות , ולבטא את עצמי ללא צורך לרצות
לעבור לצד של האור, זו אינה קלישאה עבורי. אני מאמינה ומקיימת את הדרך אותה בחרתי ומאז כבר ליוויתי נשים וגם גברים רבות ורבים להאמין בדרכי ולמצוא את אושרם.
התהליך אותו תעברו ביחד עימי, יאפשר לכם לוותר על אמונות מן העבר שעוצרות אתכם, ליצור אמונות חדשות, לנוע קדימה באמצעות כלים תודעתיים מאוד פרקטיים ומתוך אמונה ביכולתיכם
.
